אלקובי נ' הראל חב' לביטוח בע"מ

החלטה

עניינה של הכרעה זו באירוע בו נפגע התובע, יליד 16.11.1961, ביום 7.12.06.

הנתבעת הייתה מבטחת הרכב בו נהג התובע בסמוך לפגיעתו והתובע טוען כי עליה לפצותו בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") הנתבעת מנגד כופרת בחבותה וטוענת כי אין מדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק האמור.

על אף שהכרעה זו עניינה רק בשאלת החבות - אוסיף למען שלמות התמונה כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל). המל"ל הכיר בנכות של 10% בגין פגיעה בברכו של התובע, אם כי ייחס רק מחצית הנכות לתאונה הנדונה. בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל שהוגשה ע"י התובע נדחתה בהחלטתי מיום 11.4.10, ור' טעמיי שם.

תמצית העובדות הנדרשות להכרעה:

מתצהיר התובע ועדותו ביום 10.1.11 עלו הדברים הבאים: התובע עובד כנהג הסעות של אנשים מוגבלים ב"יד שרה" מזה כ- 10 שנים. ביום 7.12.06, בשעות שלפני הצהריים, הסיע התובע במסגרת עבודתו, אדם חולה. את שמו של החולה אין התובע זוכר אם כי הצהיר שהנ"ל נפטר לפני כחצי שנה. הסעת אותו חולה נעשתה ברכב המיועד להסעת נכים מסוג פורד טרנזיט. התובע הסיע את החולה ממודיעין למכון שרת שבבית החולים הדסה עין כרם. החולה היה אדם גדול מימדים ושקל כ-180 ק"ג. בהתאם, כסא הגלגלים עליו ישב, היה מותאם למידותיו באופן שהיה רחב יותר מכסא סטנדרטי.

בחלקו האחורי של רכב ההסעות מצויה מעלית הידראולית המסייעת להוציא את הנכים מחוץ לרכב (להלן: "מעלון"). התובע הסביר כי כאשר המעלון נמצא בגובה הרכב, מסיעים את כסא הגלגלים שיעמוד כולו על המעלון. לאחר מכן, מורידים את המעלון לגובה הכביש ומסיעים את כסא הגלגלים החוצה.

בעדותו הבהיר כי למעשה הנהג (אשר רק הוא מוסמך להוריד את הנכה שברכב), חוצץ בין כסא הגלגלים שעל המעלון ובין קצה המעלון בו נמצאת מעין "קליפה" ויורד עימו. הנהג למעשה מאבטח את כסא הגלגלים באמצעות גופו בעת הירידה. הובהר כי אותה קליפה, מהווה מגן של מספר סנטימטרים, הנמצא בקצה המעלון ויכול לרדת ולעלות.

בתצהיר נאמר כי במועד הנטען, כאשר התכונן התובע להוציא את הנכה שאותו הסיע - עבר לחלק האחורי של הרכב, התיר את כסא הגלגלים מהרתמות שאחזו בו ומשך את כסא הגלגלים לעבר המעלון. עת עשה זאת, נתפסה רגלו הימנית בין בלם המעלון (הקליפה, כפי שנקרא חלק זה בעדותו) לבין גלגל הכסא והוא איבד עקב כך את שיווי משקלו. כשאיבד התובע כאמור את שיווי משקלו, היה המעלון מיושר מחוץ לרכב בגובה הכביש. בנסיבות אלו, נפל התובע על צידו לאחור לכיוון הכביש שכרגלו כלואה. התובע הצהיר, כי למרות הכאבים מהם סבל הוא התרומם ונעזר באדם נוסף להוריד את החולה מהרכב. מהכניסה למכון שרת ליוותה את החולה המטפלת הזרה שלו.

התובע הצהיר, כי לאחר התאונה המשיך בעבודתו בעודו סובל מכאבים ומאוחר יותר הלך לביתו בתקווה כי אלו יחלפו מאליהם. מאחר ובמשך השבת המשיך לסבול, פנה ביום ראשון - 10.12.06, לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים מאוחדת. שם אובחן כסובל מקרע במיניסקוס ומפגיעה בסחוס. ביום 29.1.07 עבר ניתוח ארתרוסקופיה בבית החולים שערי צדק ורגלו נחבשה. התובע הצהיר כי לא ידע שמדובר בתאונת דרכים, רופאיו המטפלים לא ידעו כן והדבר אף לא צוין במסמכים רפואיים. רק כאשר פנה לקבל ייעוץ משפטי אמר לו עורך דינו כי מדובר בתאונת דרכים. התצהיר נתמך באישור משרד התחבורה לפיו חודש רישיונו של התובע בתאריך 26.6.03 עד ליום 16.11.07 לדרגה 03- פרטי מסחרי עד 15 טון. עוד צורפו העתק רישיון הנהיגה ורישיון הרכב.

בדיון ביום 10.1.11 הוסיף התובע והבהיר כי קיים ברכב מנגנון ביטחון המונע שימוש במעלון כל עוד בלם היד של הרכב אינו מורם. לדבריו אין קשר בין המנוע של המעלון ובין המנוע של הרכב, למעט הקשר באמצעות מנגנון הביטחון של בלם היד, כמובהר. התובע לא חלק על כך שעת פנה להוריד את הנוסע מאחור היה כבר מנוע הרכב דומם (אף שאין הכרח בדבר). התובע לא חלק על כך שנפגע לאחר שהוא עצמו כבר ירד ממקום מושבו, כאמור לאחר כיבוי הרכב ועת עסק בהורדת הנכה. עלה עוד כי רק נהג הרכב רשאי לעלות את הנכים לרכב ולהורידם ממנו (ר' עמ' 8 ש' 5) וכי קיבל הכשרה מתאימה לכך (ר' עמ' 3 ש' 29 - שם מעבר לנרשם כי ישנה משנה סדורה באשר לקשירת כסא הגלגלים בתוך הרכב, גם ציין את דבר אותה הכשרה, אף שהדברים לא נרשמו במלואם בפרוטוקול, וככל שהדבר נדרש ניתן לראות בהחלטתי זו תיקון הפרוטוקול).

התובע הסביר כאמור כי יצא מתא הנהג ופנה לחלק האחורי של הרכב. לדבריו הוריד את המעלון לגובה הכביש ועלה עליו. כאשר הגיע לגובה תא הרכב הוא משך אליו את הנוסע שהיה כאמור מרותק לכסא גלגלים, זאת לאחר ששחרר אותו מרתמת הבטיחות שקשרה את הכסא אל הרכב.

התובע הבהיר כי הוא מושך את כסא הגלגלים אל המעלון כשלמעשה הנכה מוסע אחורנית והתובע מגן עליו ומונע הידרדרותו אל מעבר למעלון באמצעות גופו. התובע העיד ואף הדגים בגופו כיצד הוא מאבטח את הנוסע בירידה, וציין כי במקרה דנן לנוכח משקל הנכה עמד אף עם רגלים מפוסקות כאשר אחת מהן בולמת הכסא והשנייה מייצבת. בידו האחת החזיק בידית המשמשת מעין מעקה בטיחות ובידו האחרת לחץ על כפתור המעלון לירידה. הוסבר שמדובר בתהליך של דקות ספורות.

במועד התאונה, האדם אותו צריך היה התובע להוריד מהרכב היה כאמור כבד משקל באופן חריג והתובע נדרש להפעיל כוח נגד גדול יותר, באמצעות גופו, בכדי להגן עליו. כאשר המעלון היה כבר כמעט בגובה הרצפה נתפסה רגלו הימנית כמתואר לעיל והתובע אבד את שיווי משקלו ונפל.

לפי עדותו היה לו מזל גדול שהמעלון ניצב בצורה ישרה, אחרת היה נמעך. התובע עמד על כך ששתי רגליו היו על המעלון בעת האירוע ולדבריו המעלון היה מספר סנטימטרים ספורים מעל הקרקע. התובע העיד כי עד שהקליפה לא נפתחת אסור לשחרר את כסא הגלגלים. עוד העיד כי אסור שכסא הגלגלים יגיע לקליפה לפני השלמת הירידה במלואה. עלה בחקירת התובע כי אתו ועם הנכה היתה ברכב גם מלווה.

התובע לא זכר את השעה המדויקת של התאונה אך עמד נחרצות על כך שזו הייתה בשעות הבוקר והעריך שהאירוע היה בין 10:00 ל- 11:00. לנוכח טענתו זו הוצג לו טופס ב.ל. 250, שם דווח כי שעת התאונה היא 19:25 וכך גם בטופס במשטרה. אף שהתובע זיהה את כתב ידו ולא חלק על כך שהוא מסר את הפרטים שם, הוא עמד על כך שהאירוע היה בשעות הבוקר (למסמכים הנ"ל - ר' נ/1, נ/2).

יצויין כי במסגרת חקירה חוזרת עלה שקיימים טפסים אחרים, שם מצוין אכן כי התאונה התרחשה בשעות הבוקר (ר' ת/1 ו- ת/2). התרשמותי הייתה כי מדובר בטעות בלבד באותם טפסים. העובדה שהתאונה ארעה בשעות הבוקר נתמכת הן במסמכים מיד שרה שהוצגו והן מטופס ב.ל. 250 נוסף ושונה מזה שהוצג בתחילה ואשר בו מופיעה השעה 9:15.

תמצית טענות הצדדים:

טענות ב"כ התובע:

ב"כ התובע טען כי המקרה שלפנינו הינו תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים, משום שבעת התאונה הנהג היה עדיין בגדר משתמש ברכב. מדובר בנהג ברכב, אשר אחת ממטרותיו התחבורתיות היא דאגה לירידת הנוסעים בבטחה בתום הנסיעה. לפיכך, כך נטען, התובע מסיים את השימוש ברכב רק כאשר הוא בעצמו יורד מתוך הרכב יחד עם הנכה אותו הוא מסיע. נטען כי התובע חוסה תחת הגדרת "משתמש" עד שהוא משלים את ירידת המוגבל מהרכב. הטענה נסמכה, בין השאר, הן על כך שברכב מוסעים רק אנשים בכסא גלגלים, אשר אין להם דרך אחרת לרדת מהרכב והן על כך שרק הנהג רשאי להורידם.